רחוב ביאליק הוא רחוב קצר במרכז תל אביב הקרוי על שמו של חיים נחמן ביאליק, הידוע כמשורר הלאומי של ישראל. ביאליק אינו רחוב מרכזי כיום, אינו מוקד תחבורה מכל סוג וכמעט שאין בו מסחר, אך הוא נחשב לאחד הרחובות החשובים בהיסטוריה של תל אביב ואחד הפוטוגניים בעיר. כמעט לכל הבתים ברחוב יש היסטוריה או עניין תרבותי ואדריכלי הקשור להיסטוריה של העיר.
הקצה הדרומי של הרחוב נמצא בצומת רחוב אלנבי, וקצהו הצפוני הוא כיכר ביאליק – כיכר עגולה קטנה המוקפת בכמה מבנים חשובים, ובמרכזה מזרקה בעיצוב נחום גוטמן. הרחוב נקרא על שמו של דייר הרחוב המפורסם, חיים נחמן ביאליק, עוד בחייו. ביתו, המכונה “בית ביאליק”, ממוקם בסמוך לכיכר בקצה הרחוב ונבנה על ידי האדריכל יוסף מינור. לאחר מותו החליטה עיריית תל אביב כי יש להנציח את ביאליק ברחוב מרכזי יותר, ושדרות חן נקראו גם על שמו (או יותר נכון, ראשי התיבות של שמו).
מסביב לכיכר נמצא גם בית העירייה הישן, משכן הביניים של בית העירייה שעבר משדרות רוטשילד לכאן, לפני שבניין העירייה הנוכחי נבנה בכיכר רבין.
רחוב ביאליק הוא אחד ממוקדי העיר הלבנה – רוב המבנים בו בנויים בסגנון בינלאומי והשאר בסגנון אקלקטי. הרחוב וסביבתו מוגדרים כ-“אזור C” במדד השימור של אונסק”ו (UNESCO) וכמעט כל המבנים ברחוב מוכרזים כמבנים לשימור.
מבנים בולטים ברחוב ביאליק
בית ראובן (מס’ 14) – האדריכל פנחס ביז’ונסקי, שתכנן גם את בית גולדין בביאליק 6 והבית בביאליק 20 (שנהרס בשנות ה-60), תכנן את המבנה הזה בסגנון בינלאומי. בשנת 1954 רכש את הבניין כולו הצייר ראובן רובין, שהיה ידוע כידידו הקרוב של חיים נחמן ביאליק. רובין אהב לצייר את תל אביב המתפתחת ונודע כפטריוט תל אביבי. הוא נפטר ב-1974, וביתו פתוח לקהל הרחב. במקום פועל מוזיאון ליצירותיו, גלריות, סדנאות פעילות לילדים ונוער, והסטודיו המשוחזר של האמן.
בית הכנסת של האדמו”ר מהוסיאטין (מס’ 19) – המבנה היפה זה תוכנן על ידי האדריכל יוסף ברלין. הוא עלה ארצה ב-1921 ועד מהרה מונה לאדריכל הראשי של משרד העבודה. בשנת תרצ”ו הושכר הבית לאדמו”ר מהוסיאטין והפך למרכז החסידות בתל אביב. הוא שימש כבית כנסת שנים רבות.
מוזיאון הבאוהאוס (מס’ 21) – בבית מס’ 21 נמצא מוזיאון סגנון הבאוהאוס, שנחנך בשנת 2007. האדריכל, שלמה גפשטיין, תכנן את הבית בהשראת אסכולת ה-“באוהאוס” הגרמנית המפורסמת לארכיטקטורה, אמנות ועיצוב. לא מעט אדריכלים ואמנים, שברחו לישראל בעקבות רדיפות הנאצים, ביטאו את סגנונם בעבודה מקומית – שחלק גדול ממנה התרחש בתל אביב. ב-1989 נרכש הבניין על ידי איש העסקים היהודי-אמריקאי רון לאודר, היורש לאימפריית הקוסמטיקה אסתי לאודר. המבנה עבר שימור נרחב, ובקומה הראשונה שלו נמצא “מוזיאון הבאוהאוס”. מעטים יודעים על כך שכן המבנה סגור, מוקף בצמחייה עבותה, ואינו מפרסם את פעילותו.
בית ביאליק (מס’ 22) – ביתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק.
אחת הסיבות שהניעו את המשורר מאודסה לבנות את ביתו בתל אביב, הייתה ידידותו העמוקה עם מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון שלה. דיזנגוף ניסה למשוך אנשי תרבות לבוא ולגור בעיר, למתג אותה כעיר העברית המרכזית במדינה המתחדשת. ב-1924 בירך ראש העיר את המשורר על בחירתו להתגורר בתל אביב והבטיח לו שהרחוב ייקרא על שמו עוד בחייו – החלטה בלתי מתקבלת על הדעת שכנראה לא הייתה עוברת כיום.
האדריכל ג’וזף מינור שילב בוילה זו אלמנטים מזרחיים ומערביים: קשתות, רצפות מקושטות, עמודים בסגנון יווני, והצריח עם הכיפה על הגג. אגב, לביאליק היה עניין רב בתהליך והוא לקח חלק פעיל בתכנון ועיצוב הבית עד לרמת צבע הקירות. לאחר מותו של ביאליק ב-1934 שימש הבית את אגודת הסופרים העברים, שנתרמה לימים לעיריית תל אביב, ומאז הוא פועל כמוזיאון להנצחת המשורר הלאומי.
מרכז המוזיקה ע”ש פליציה בלומנטל (מס’ 26) – במקור זה היה “בית שנקר”, שהוקם בשנת 1931 על ידי האדריכל דב הרשקוביץ. בעל הבית, אריה שנקר, היה חלוץ תעשיית הטקסטיל בישראל והנשיא הראשון של התאחדות התעשיינים בישראל. משפחת שנקר תרמה את ביתה לעיריית תל אביב, והוא שימש בתחילה כמוזיאון לתולדות תל אביב ואירח מוסדות כמו ספריית המוזיקה של העיר. בשנת 1994 נהרס הבניין הישן, ובשנת 1997 הוא נפתח מחדש – הפעם כמרכז המוזיקה ע”ש פליציה בלומנטל.
פליציה בלומנטל הייתה פסנתרנית יהודייה שחיה רוב חייה בחו”ל, ומתה בשנת 1991 בישראל, במהלך סיבוב הופעות. היא נקברה בתל אביב, ולאחר מותה נקרא המרכז על שמה. עבור הצד החיצוני של המבנה נבחר הצבע הכתום הבולט, שמייצר הרמוניה נפלאה עם כחול השמיים וירוק העצים.
בית עיריית תל אביב-יפו (מס’ 27) – בשנת 1924 בנה היזם הבריטי אברהם סקורה מלון בקצה הגבעה הקטנה שנמצאת ברחוב ביאליק (באותם ימים אפשר היה לראות ממנו את הים). אדריכל הבניין, משה צ’רנר, העניק למבנה מראה קלאסי עם חזית קעורה ממנה בולטת מרפסת קמורה.
שנה לאחר הקמתו, בעקבות התרחבות העיר והצפיפות הגוברת של בית העירייה הראשון בשדרות רוטשילד, נבחר מלון סקורה לשכן זמנית את בית העירייה. כעבור שלוש שנים, ב-1928, הוא נרכש על ידי העירייה והפך למשכן הקבע שלה למשך 40 שנה, עד למעבר ב-1965 לבניין הנוכחי ברחוב אבן גבירול (מול כיכר רבין).
בשנת 2009, שנת חגיגות המאה לעיר, זכה הבניין לכבוד הראוי ועבר שיפוץ יסודי והפך ל”בית העיר” – מרכז תל אביב לתרבות עירונית.
כיכר ביאליק
במרכזו של הרחוב, מול בית ביאליק ומרכז המוזיקה, נמצאת כיכר קטנה, במרכזה היה מוצבת (עד לינואר 2008) יצירת פסיפס מעשה ידי האמן נחום גוטמן, הכוללת שלושה עמודים צבעוניים, וכן פסיפס שטוח בצורת מעגל הבנוי לאורך היקף הכיכר.
הפסיפסים מתארים באמצעות 15 תמונות שונות את 4000 שנות ההיסטוריה של תל אביב-יפו, החל מסיפורי המיתולוגיה היוונית על אנדרומדה ביפו ועד להכרזת העצמאות. שלושת עמודי הפסיפס שבמרכז היצירה מתארים את הבאת ארזי הלבנון לנמל יפו לצורך בניית בית המקדש, את יונה הנביא היורד לים מיפו, ואילו העמוד המרכזי מתאר את תל אביב הקטנה. היצירה נחנכה באמצע שנות השבעים, והחליפה את המזרקה והמדשאה ששכנו בכיכר. בשנת 2008, במסגרת שיפוץ הכיכר, הוסרה היצירה והוחלפה בבריכת דגים וצמחי מים. היצירה הועברה לקצה הדרום-מערבי של שדרות רוטשילד.
לסיכום: ברחוב ביאליק המקסים, שאורכו 300 מטר בלבד, ניתן למצוא אוסף של מבנים בעלי היסטוריה, ארכיטקטורה, תרבות וערכים חומריים ורוחניים רבים, המספרים את סיפורה של העיר תל אביב. הביקור בהחלט מומלץ לחובבי היסטוריה ואדריכלות.
עוד כמה מסלולים מומלצים באזור:
