כיכר השעון היא כיכר מרכזית ביפו, צפון מזרחית ליפו העתיקה. הכיכר נמצאת בקצה הצפוני של רחוב יפת ובקצהו הדרום-מערבי של רחוב רזיאל, ובעבר שימשה בתור נקודת מוצא לשלוש דרכים ראשיות שיצאו ממנה אל כל הארץ. הכיכר נקראת (ומפורסמת) על שם מגדל השעון המרשים הנמצא במרכזה.
היסטוריה
הכיכר קיבלה את שמה בשל מגדל השעון שבמרכזה, שנבנה בשנת 1906 לרגל מלאת 25 שנים לשלטון הסולטאן הטורקי עבדול חמיד השני. אבן הפינה הונחה בשנת 1900 בשטח שבו עברה הדרך שהקיפה את חומות יפו ושטח החומה עצמה, והכיכר והשעון נבנו יחד עם עשרות מגדלי שעונים נוספים ברחבי האימפריה העות’מאנית שחגגה את חצי היובל, ביניהם גם כמה מגדלי שעון נוספים בארץ ישראל, בין השאר בירושלים, עכו וחיפה.
את השעון ואת הכסף לבניית המגדל תרם יוסף ביי מויאל, סוחר יהודי עשיר מיוצאי מרוקו, שתרם לבניית מגדלי שעון בערים נוספות בישראל. מספרים כי מויאל החליט לתרום להקמת מגדל השעון לאחר שנמאס לו מהטרדות העוברים והשבים, נוסעי הרכבת בקו יפו-ירושלים הסמוך, שנהגו להיכנס לחנותו ולברר מה השעה. על מנת שלא יטרידו אותו, יזם מויאל את הקמת המגדל וקביעת השעון לכבוד הסולטן הטורקי. במגדל הותקנו ארבעה שעונים: שניים מהם הראו את השעה באירופה ושניים את השעה בארץ ישראל.
הקמת מגדל השעון סימנה שינוי תרבותי בעיר, שכן עד אז הפעמונים היחידים שצלצלו היו בראשי צריחי הכנסיות והמסגדים, והקמת מגדל השעון ה”אזרחי” סימלה את השינוי התרבותי לכיוון של חברה אזרחית. כיכר השעון הפכה למקום מרכזי לאחר הריסת חומות העיר במאה ה-19, ובסביבותיה פעלו שוקים, מבני הממשל ומרכז מסחרי.
מסורת יפואית גורסת כי מויאל התקין פעמון בראש השעון שהכריז את השעה בצלצול. מאחר וקול הצלצול גבר על קול המואזין נתבקש מתקין השעון לרופף את הענבל, וזאת כדי שקול השעון לא יגבר על קול המואזין ממסגד מחמודייה הסמוך.
הכיכר שימשה בתחילה לפני הקמת מגדל השעון בתור כיכר הכינוסים והנאומים של שליט יפו שמשרדו גם כן שכן בכיכר ולאחר מכן כל אזור הכיכר שימש בתור נקודת המוצא לארבע דרכים ראשיות שיצאו אל שאר חלקי הארץ צפונה או דרומה. בצמוד למגדל השעון חנו כרכרות שמהם יצאו אל הדרכים הראשיות. מתחת למבני הציבור בכיכר הוקמו “מעברים מקורים עבור הולכי רגל” שמהם יצאו אל הרחובות סביב הכיכר.
סביב לכיכר ובאזורה נבנו בית הממשל הטורקי (א-סראיה אל-ג’דידה) – מבנה ששימש את השלטון הטורקי בארץ ופוצץ על ידי הלח”י בשנת 1948, וכיום משוחזר ומשמש את השגרירות הטורקית ששכרה אותו כצעד של סגירת מעגל, והוא משמש כמרכז להפצה וללימוד התרבות הטורקית. בצמוד אליו שכן בניין עיריית יפו ה-2 – הבלאדיה. מול בניין הממשלה בצידה השני של הכיכר שכנו תחנת המשטרה ובית המעצר הטורקי – הקישלה, שבה צולם בשנת 1971 הסרט “השוטר אזולאי” בכיכובו של שייקה אופיר ועל ידה “שער השליטים” שהוביל למסגד מחמודיה ומבנים נוספים.
הכיכר משמשת כאתר תיירות, מסעדנות ומלונאות ומעבר ראשי לשוק הפשפשים הנמצא ממזרח לה ולנמל יפו שממערב לה.
כיכר השעון ביפו כיום
יש משהו מרתק בעמידה למול חתיכת היסטוריה כמו השעון המיתולוגי העומד על תילו כבר יותר ממאה שנים, כאילו מתריס נגד הזמן והסביבה. העובדה שהמקום משמש כצומת דרכים בין תל אביב המודרנית ליפו העתיקה הופכת אותו למעין שער בין שני עולמות שונים – והכיכר היפה מחזירה אותנו, גם אם לרגע קל, לעידן, זמן ומרחב גיאוגרפי שונה.
בכיכר עצמה אין יותר מדי מה לעשות חוץ מלהסתובב קצת ולהתרשם (והמראה בהחלט מרשים, בעיקר בשעות הערב) – אך מסביב לכיכר מסלולים טיול מעניינים מערבה לנמל יפו, מעלה ליפו העתיקה, מזרחה לשוק הפשפשים או צפונה לגן צ’רלס קלור. בכיכר עצמה בתי קפה נחמדים, גלידריות, וברחובות מסביב לא מעט חנויות, וכמובן מאפיית אבולעפיה המפורסמת ליד.
